...קודם כל, אין דילמה אם לכנסת יש תפקיד או אין תפקיד באישור התקציב. מרגע שהתבקשנו להצביע על התקציב, כלומר, אנחנו חלק מעיצוב פני התקציב. הרי אף אחד לא מעלה על דעתו חלילה שאנחנו נהיה חותמת גומי ונרים את ידינו סתם או שחלילה חברים לא יהיו במהלך הדיונים בוועדת הכספים שדנה בתקציב ועל חוק ההסדרים ויבואו ויצביעו סתם. אני מניחה שאיש לא מצפה מאתנו לעשות את זה. לכן, מרגע שניתנה לנו חובה והזכות להצביע ולאשר או שלא לאשר את התקציב וסעיפיו, ברור שאנחנו חייבים להיות חלק מעיצוב התקציב. זאת החובה שלנו ובכלל אין כאן שום דילמה.

קראתי במסך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שישראל היא אחת המדינות הריכוזיות ביותר מבחינת אופן קבלת התקציב. אני חושבת שהריכוזיות היא אפילו מחמאה לתאר את מה שמתרחש כאן כי עוד לפני שאנחנו תובעים כאן את כבודנו או לבצע את תפקידו כחברי כנסת, צריך לציין בשוליים שגם השרים עצמם לא שותפים לבניית התקציב, וזה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת. 

 

מה זאת אומרת גם? השרים לא מעורבים בכלל אלא מי שמעורב זאת ועדת הכספים.

  

אתה צודק. התקציב נכתב על ידי עובדי האוצר בלבד. חוק ההסדרים נכתב על ידי פקידי האוצר בלב. הטיוטות של התקציב ושל חוק ההסדרים הן סודיות במכוון והן סודיות לא מפני הציבור ולא מפני חברי הכנסת אלא הן סודיות מפני השרים. כלומר, האוצר לא רוצה שהשרים ידעו איך מתהווה התקציב של משרדם הם. חוק ההסדרים מגיע לשרים רגע לפני ישיבת הממשלה, במקרה הזה זה היה שבוע לפני וזה דבר שהוא בלתי נתפס. לכן עצם הסודיות הזאת היא פשוט לא דמוקרטית וכך גם עצם ההכתבה של התקציב בידי פקידי האוצר שהם המומחים לכל. הם מומחים לחינוך, הם מומחים לביטחון, הם מומחים לרווחה, הם מומחים לאיכות סביבה, הם מומחים לכל דבר והם גם באים ויש להם תיאוריות בתחום החינוך ובתחום הבריאות. מדובר באנשים צעירים יחסית שהופקד בידיהם הכוח הלא סביר הזה, וזה שורש כל רע כי התקציב נכתב רק שם בלי כל תהליך ובלי התדיינות לא עם משרדי הממשלה ולא עם חברי הכנסת. זה כבר סוג של פינוק לחשוב שאתנו יתייעצו על כתיבת התקציב.

האבסורד הוא, ואמר יפה יושב-ראש הוועדה, שכמה שהתהליך הוא שטחי, אלים, בעזרת כפייה קואליציונית שיש בה לפעמים גם איומים על הכנסת וכמה שהכנסת נדרשת לדון במהירות בלתי סבירה, לא אחראית ולא דמוקרטית בתקציב ובחוק ההסדרים, עדיין באופן אבסורדי הדיון כאן הוא הרבה יותר מעמיק מהדיון שמתרחש בדרג המיניסטריאלי כי שם אין דיון בכלל. יש ישיבת ממשלה אחת שנמשכת עד אמצע הלילה ובמהלכה כל פעם לוקחים שר אחר לחדר אחר, כולאים אותו שם, מבטיחים לו ‎50 מיליון לאיזה בייבי שלו, למשהו שיקר ללבו, ובתמורה לזה הוא יאשר את כל התקציב. אף אחד מהשרים לא קורא את חוק ההסדרים לפני שהוא מצביע עליו ובוודאי שאין להם מושג איך נראה התקציב כולו. מקסימום, אם הם היו מאוד חרוצים, אנשי המקצוע שלהם נתנו להם ראשי פרקים ואמרו להם מה קורה שם. זה תהליך שהוא פשוט מטורף והוא לא יתכן בכלל.

לכן כאשר אנחנו מגיעים כאן לכמה שבועות הארוכים של הדיונים בחוק ההסדרים, בכל זאת אנחנו פתאום שומעים מה שלשרים לא ניתנה אפילו זכות. אנחנו לפעמים שומעים אנשי מקצוע, יש ויכוח ציבורי, בא הציבור ואומר מה דעתו וכולי. אני חייבת להזכיר לכם שתקציב נועד לציבור בסופו של דבר. אז באים אנשים שהתקציב משפיע על גורלם ומדברים. אפילו התהליך העלוב שהתרחש כאן, והוא עלוב, הוא הרבה יותר יפה ונכון מהתהליך שמתרחש בדרג המיניסטריאלי וכאן מתחיל שורש הרע. כאן, אגב, אני מאוד מקבלת את העמדה הזאת שקודם צריך לאשר את המסגרת ואת שיעור ההרחבה או הקיצוץ בתקציב ואחר כך לדון על המהות ועל התכנים. 

זה מחזיר אותי גם לדבר שהוא מאוד מאוד משמעותי. בסופו של דבר התקציב הוא דבר אידיאולוגי. התקציב הוא לא דבר מדעי. ספר התקציב הוא נייר הלקמוס הכי ברור של תובנותיה של ממשלה בישראל, יותר מכל דבר אחר. אתה קורא את התקציב, אתה יודע מה חשוב למדינה, מה לא חשוב למדינה, את מי היא זורקת הצידה, את מי היא מקפחת, ואנחנו נבחרים הרי בזכות האידיאולוגיה שלנו, לפחות חלקנו. גם השרים בסופו של דבר מייצגים זרמים אידיאולוגיים בחברה הישראלית. לא יכול להיות שהדבר הזה ייכתב בידי פקידים. הוא חייב להיות מעוצב קודם כל על פי השקפת עולם וממנה ייגזר הדיון הכלכלי המקצועי. זה יחזור לאותם אנשים שנבחרו בשל השקפת עולמם לשבת בממשלה ויהיה איזשהו דיון ערכי בתקציב ולא כאילו מדובר באיזו נוסחה מתמטית שאין עליה עוררין, כי לא מדובר בנוסחה מתמטית שאין עליה עוררין. מדובר בוויכוח אידיאולוגי מאוד עמוק בין גישות כלכליות וצריך לתת לו ביטוי אבל הוא לא בא לידי ביטוי.

אני רוצה לתת דוגמה אחת נוספת. יושב כאן אייל אפשטיין, סגן הממונה על התקציבים. כל פעם שהפניתי את הראש ימינה, ראיתי אותו מחייך חיוך קל ולא צחוק סוער. אני חושבת שהוא בצדק מחייך כי הוא יודע שאנחנו סתם מבלבלים כאן את המוח.

...

אני רוצה לסיים בדוגמה קלה שתראה איך מתנהלים כאן הדיונים. אתם בטח זוכרים שבחוק ההסדרים היה לנו כאן דיון סוער בעניין של עוד סעיף שנהגה במוחם של פקידי האוצר, ובטח גם מישהו קיבל על זה איזה בונוס קטן, על זה שדיירים בדיור הציבורי שעד היום נהנו מהזכות לתנאים מסוימים, אם הם גרו שנים ארוכות עם הוריהם בדירה, יוכלו להמשיך לגור בדירה. הייתה הקשחת תנאים בלתי סבירה שגרמה לזה שרוב הדיירים בדיור הציבורי לא יוכלו לגור בפועל בדירה הזאת אחרי שהוריהם הלכו לעולמם. היה כאן דיון מאוד נוקב ונאמרו דברים קשים. גם אנשי ש"ס אמרו, ובצדק, שזהותם האתנית של דיירי הדיור הציבורי ידועה, שברור שמדובר בהעמקת אפליה ונאמרו דברים מאוד חשובים. במסגרתם שאלנו את ראובן מהאוצר שישב אתנו האם חסר לו כסף ואיפה ‎2 מיליארד השקלים שאמורים להיות בקרן ממנה הם אמורים לבנות דירות חדשות. אם יש כזה מחסור בדירות והם זורקים מהבית אנשים שהם זכאים להתגורר בו, למה לא בנו דירות חדשות ואיפה שני מיליארד השקלים שמבקר המדינה מדווח עליהם בדוח שלו מ-‎2008. כאן התנהל איזה דיאלוג סהרורי שנמשך הרבה מאוד זמן כאשר בו אנחנו שואלים מה עם שני מיליארד השקלים ואיפה הם.

אני אומרת: "יש קרן, תמכרו דירות, הכסף הלך לאן שהוא. דוח מבקר המדינה מדבר שטויות?" ראובן קוגן אומר: "לא אמרתי דבר כזה". אני אומרת: "דוח מבקר המדינה משנת ‎2008 אומר שיש ‎2 מיליארד שקלים, איפה הכסף?" אומר ראובן: "קנו בו דירות נ"ר". אומר שי חרמש: "כמה דירות נ"ר? כמה עולה כבר דירת נ"ר? כמה דירות נ"ר קניתם? הרי בדמיונות זה לא יגיע לשני מיליארד שקלים". אנחנו מקשים ומתעקשים ושואלים איפה שני מיליארד השקלים. הוא אומר: "הכסף הופנה למספר מטרות".

 

הסיפור ברור.

  

הסיפור ברור, אבל במה נגמר הסיפור? אנחנו מסרבים להצביע על זה וגם אתה אדוני מסרב להצביע עד שנקבל תשובה איפה שני מיליארד השקלים. זאת שאלה מהותית לגופו של דיון. אז אתה אומר לו: "אתה יכול לתת תשובה בכתב". ראובן קוגן אומר: "כן". היושב-ראש משה גפני אומר: "בסדר. היום הוא יעביר תשובות". שי חרמש: "כולל מספר הדירות שנמכרו". היושב-ראש משה גפני: "תודה רבה, אנחנו עוברים לנושא הבא".

כלומר, הייתה התחייבות לומר מחר איפה שני מיליארד השקלים ומאז נעלמו עקבותיו. אנחנו ניסינו כמה פעמים מול משרד האוצר לקבל תשובה. עמית פנה אל טמיר אחרי שלא קיבלנו תשובה ממשרד האוצר ומאז חלפו חודשים, ועכשיו ערבנו גם את מנהל ועדת הכספים כדי שיקבע את הדבר הקטן הזה שיחזרו אלינו עם תשובות לשאלות שביקשנו. זאת באמת הייתה דוגמה אחת מני רבות שמראה את הזלזול המוחלט שאנחנו סופגים כאן מהאוצר. לכן הדיון העקרוני הגלובלי הזה הוא טיפה מעורר גיחוך לעומת המציאות שהיא כל כך קשה.