ח"כ שלי יחימוביץ על הפלת חוק שכר הבכירים ב2011: "לאן אלי יונס יברח בדיוק? איפה ישלמו לו שכר כזה?"

12 באפריל, 2018

שלי נאמה במליאת הכנסת בחודש מרץ 2011 על הפלת חוק שכר הבכירים. לצפיה:

 

לאן בדיוק יברחו המנכ"לים?

 

מרץ 2011. הצעת החוק להגבלת שכר המנכ"לים, על אף התמיכה הרחבה שזכתה לה בתחילה, נקברה לבסוף בממשלה, מתחת לשורת מסקנות חסרות משמעות של ממש שהפיצה הוועדה בראשות שר המשפטים יעקב נאמן. בשלב הזה היה ברור לנו, יוזמי החוק, כי לא יימצא לו לפי שעה רוב בכנסת, אשר יצביע נגד עמדת הממשלה.

 

נאום זה במליאה הוא למעשה נאום סיכום וטקס הקבורה הזמנית של החוק. הוא הוטח בפניו של שר המשפטים יעקוב נאמן אשר ישב במליאה. נאמן השיב ארוכות, התנצח אתי במרירות רבה, ובין היתר האשים אותי כי אני מקדמת את החוק משום שאני רוצה להיבחר בפריימריז (חילופי הדברים היו זמן קצר אחרי שהכרזתי על התמודדות לראשות העבודה). בתום נאומו מימשתי את הזכות השמורה לחבר כנסת למסור "הודעה אישית" גם אם תמה רשות הדיבור שלו, כאשר מוטחים בו עלבונות אישיים או יוחסו לו דברים שהוא מכחיש. כאן מובאים חלקים משני הנאומים.

 

אדוני היושב ראש, אדוני שר המשפטים, חברי חברי הכנסת, מדוע שכר למנכ"ל בחברה ציבורית שנסחרת בבורסה, שכר של 600 אלף שקלים, מיליון שקלים, מיליון שקלים וחצי – מדוע הוא אינו נכון?

 

ראשית, כי הוא על חשבון בעלי המניות. מי הם בעלי המניות? הציבור, החוסכים לפנסיה, מעמד הביניים ששם את מבטחו באותה חברה באמצעות המשקיעים המוסדיים, והתשלום המופרז למנכ"ל הוא פשוט תחנה בדרך שבה עוצר הכסף, שהיה אמור להיות שלהם, וכמה ארגזים ממנו מורדים לטובת אותו מנכ"ל על חשבונם.

 

שנית, משום שמנכ"ל שמקבל שכר כזה, המחויבות שלו היא אך ורק לבעל השליטה, ואז אנחנו יוצרים מנגנון מעוות שבו אפילו המשפט של מילטון פרידמן, המשפט הידוע והציני שאמר שהמחויבות החברתית של תאגיד היא לעשות רווחים, אפילו המשפט הזה מתגמד, כיוון שאותו מנכ"ל כבר לא אחראי לרווחים של החברה. הוא אחראי לרווחים של בעל השליטה. זה מעוות אפילו את הנרטיב הקפיטליסטי ביותר שעומד בבסיס ניהול תאגידים.

 

שלישית, משום שאין קשר בין השכר הזה ובין הביצועים של אותו מנכ"ל. שום קשר.

 

רביעית, משום שהוא מרפה את ידיהם של העובדים הרגילים ויוצר דמורליזציה בארגון, יוצר בו מעמדות שהם בלתי סבירים לחלוטין.

 

חמישית, כיוון שזה לא מוסרי. פשוט לא מוסרי שאדם ירוויח מיליון שקלים וחצי על עבודה שבן אנוש יכול לעשות, בוודאי כשהשכר שלו משולם על ידי הציבור.

 

שישית, משום שזה תורם להרחבת הפערים בחברה. ישראל, כידוע, היא הראשונה בעולם מבין 33 מדינות ה-OECD בפערים בין עניים לעשירים. הפערים האלה בתוך התאגידים שמהווים את מרכזו של המשק, מעלים תרומה נכבדה ביותר לפערים בחברה הישראלית.

 

שביעית, משום שהפערים האלה אינם מתאימים למדינת ישראל, הם מביישים אותה. אנחנו מדינה קטנה שבמידה רבה נאבקת על קיומה ומוקפת אויבים. סולידריות היא המכשיר המרכזי שלנו, שמלכד ומייצר את האתוס המכונן המשותף. אנחנו פוגעים באתוס הזה כאשר באותה חברה אנחנו מעסיקים אדם במיליון שקלים וחצי בחודש ועובדים ב-20.70 שקלים בשעה, שבשום אופן אי אפשר, לכאורה, להעלות את שכרם ולו גם בעשר אגורות. משהו לא מסתדר כאן, לא כלכלית ולא מוסרית.

 

שנה שלמה ישבה הוועדה הזאת. שנה שלמה. היא הוקמה כדי לקבור את החוק של חבר הכנסת חיים כץ ושלי. לא עלה בידה לקבור אותו כל כך בקלות, כיוון שהתודעה הציבורית לבלבה ושגשגה, והלחץ גבר. וכך ישבה הוועדה שנה שלמה והעמידה פנים שהיא שומעת מומחים ושוקלת. אני מודה – גם אני הולכתי שולל. וכשאמרת לי כמה וכמה פעמים, אדוני שר המשפטים, שאני טועה בך, ושהמסקנות תהיינה מסקנות נחרצות וחדות, שישנו את תנאי מבנה השכר, אני מודה שהאמנתי לך. אמרתי לך – אם זה יקרה, אתנצל בפומבי, ואוכל את כובעי שאין לי. אז טקס ההתנצלות ואכילת הכובע לא יתבצע אפוא, לצערי. הייתי שמחה לו הייתי מתבדה.

 

פעלתם בניגוד לעמדתם של המומחים ששמעתם – שורה של מומחים הופיעה בפניכם, לכל אחד מהם היה מה להגיד, ולכל אחד מהם היתה הצעה משלו. פעלתם גם בניגוד לעמדתם של הרגולטורים, בהם הצעתה של הרשות לניירות ערך עצמה.

 

כשראיתי לראשונה את ההצעה של הרשות, חשבתי שהיא קלה מדי, ואתם ודאי תחמירו את מסקנותיכם לעומתה. היום ההצעה הזאת נראית נזר הבריאה לעומת הדבר הלא כלומי שאתם הוצאתם מתחת ידיכם. מה הצעתם, שהדירקטוריון יפקח על השכר? באמת, תודה רבה. ומה קורה עד עכשיו, הדירקטוריון לא מפקח על השכר? שום דבר. כלום שבכלום ברוטב כלום. אסופה חסרת תוכן של המלצות. איך אתם לא מתביישים? איך אתם לא מתביישים?!

 

חזרתי ואמרתי שאני לא מאוהבת בהצעה של עצמי, שהשכר הגבוה ביותר לא יעלה על פי 50 מהשכר הנמוך. אמרתי, תציעו מנגנון אחר, אני אקבל אותו באהבה. ובאו מומחים והציעו מנגנונים אחרים. מנגנון של מיסוי, מנגנון של חיזוק דח"צים (דירקטורים חיצוניים), מנגנון של רוב לא נגוע באספת בעלי מניות. מה לא הציעו? את כולם דחיתם באמירה הבלתי נתפסת שאתם חוששים שהמנהלים יברחו מהארץ. באמת, אנחנו רועדים מפחד. מה זאת אומרת! מטוסים ענקיים מלאי מנהלים יברחו מהארץ ברגע שיהיה פיקוח כלשהו על השכר! איזה מומחה – ספר לי אדוני השר, איזה מומחה, אני רוצה לדעת את שמו – מבין עשרות המומחים ישב לפני הוועדה, הזהיר אתכם שמנהלים יברחו מהארץ? אני רוצה לדעת מיהו אותו מומחה שהשמיע את האזהרה חסרת השחר הזו ואם הוא קיים בכלל. לאן אלי יונס יברח בדיוק? איפה ישלמו לו שכר כזה?

 

הנחמה היחידה שלי היא שבתחילת הדרך, לפני כשלוש שנים, כשהצעתי את הצעת החוק הזאת, הציבור לא הבין את טיבה, והיא גם זכתה לגל של התנגדות ואמירות קשות. היום זו כבר נחלת הכלל: הידיעה שהפערים הבלתי נתפסים, החזיריים – סליחה על הקלישאה, אבל אין קלישאה אחרת – לא ייתכן שימשיכו להתרחש בחברה הישראלית, והשינוי הזה בוא יבוא. תודה רבה.

 

הודעה אישית - תשובה לתשובת נאמן:

"...תודה, אדוני היושב ראש. אדוני שר המשפטים, אני מסכימה אתך בדבר אחד – אתה אינך שליח ציבור. לא נבחרת בידי ציבור, אינך חב חוב לציבור, בניגוד לנו. אני מודה בהכנעה שאני חבה חוב לציבור, מייצגת את הציבור הרחב, ונבחרת בידי הציבור הרחב. אתה, אדוני, הגעת מהסקטור הפרטי, ייצגת מאז ומעולם בעלי הון ואת המנכ"לים שלהם, ואתה תשוב לסקטור הפרטי. והמחויבות שלך היא כלפיהם. אם אני נבחרת בפריימריז או בבחירות לכנסת בידי ציבור רחב וחבה לו חוב מוסרי עמוק וגדול בשליחותי כחברת כנסת, כי אז אתה חב חוב עמוק וגדול לציבור שממנו באת ואליו גם תשוב. בזה אני מסכימה אתך לחלוטין..."